דבריה
של רינה נוי-ברוך
ביוני 1991, בתום מחזור
שנות
הלימודים תש"ן-תשנ"א
- הוקראו שוב
באירוע
בבר-אילן, 17
במרס 2005
דברי
פרידה מאמציה
בתום
הלימודים
רינה
נוי-ברוך
אמציה,
מורנו היקר,
באה השעה
להיפרד.
תמו ימי
חניכותנו.
כשבאנו
ללמוד אצלך לא
התכוונו אלא
לשפר מעט את
העברית שלנו: לשייף
פה ולהקציע שם,
ללטש פה
ולגוון שם - הן
אנו אנשים
בוגרים, כולנו
חכמים, כולנו
נבונים, כולנו
יודעים את שפת
אימנו.
אבל לא עברו
ימים רבים
והתברר לנו
להפתעתנו
שאנו
מלוכלכים
במומים הרבה:
אוזנינו
אטומות משמוע
את מנגינת העברית,
עינינו טחות
מראות את
ההתייוונות
האוכלת בנו
בכל פה, ליבנו
גס במורשת
אבותינו, פינו
מפיק מרגליות
של פלסטיק,
וקיבתנו
מעכלת את כל
הנאמר והנכתב
סביבנו ואינה
מתהפכת
בקרבנו.
בקיצור - לא
כפתחו של אולם
העברית שלנו,
וגם לא כפתחו
של היכל, אלא
כמלוא נקב מחט
הסדקית.
אמציה, אתה
הוא ששקדת על
תקנתנו.
שנתיים
ימים לימדת
אותנו לקרוא
קריאה ביקורתית: כל טקסט
שנתת עיניך בו
- מייד נעשה גל
של עצמות. שנתיים
ימים הרעפת
עלינו את
"כדאי"ך ואת
"אפשר"יך, ואת
"שמא"יך,
והדברים
חלחלו וירדו
חדרי בטן.
ואז החל
להתקיים בנו
הפסוק "יוסיף
דעת יוסיף מכאוב": ראשית,
אבד לנו
הביטחון
בעצמנו:
כמו פו הדוב
המסכן המנסה
למצוא היכן צד
ימין והריהו
מביט בשתי
כפותיו ויודע
שאחת מהן היא
השמאלית,
וכיוון שיכיר
באחת מהן שהיא
השמאלית מייד
יידע שהאחרת
היא הימנית,
כך גם אנו
מתלבטים בין
שני צירופי
לשון וזוכרים
ששמענו מפי
אמציה שהאחד
עברית כשרה
למהדרין והאחר
שַקץ נשַקצנו,
ואין לנו אלא
לדעת מה הצירוף
הכשר ומייד
נוכל לשקץ את
האחר תכלית השיקוץ. אבל
כיצד יודעים?
שנית,
נעשינו
רגישים מדי: דברי
הקריינים
ברדיו
ובטלוויזיה,
הכתבות
בעיתון,
הנאומים
בכנסת,
המודעות
ברחוב - מכל
דבר בשרנו
נעשה חידודים-חידודים. לעיתים
גם ידידינו ובני
משפחתנו
סובלים
מרגישות
יתֵרה זו
שלנו.
שלישית,
אין אנו נהנים
עוד מקריאת
ספרים:
כל ספר מלא
פתאום שיבושים
וצרימות שהם
לנו כעשן
לעיניים
וכחומץ לשיניים,
וקשה להתרכז
ולרוץ בקריאה
ולהיסחף עם העלילה
ועם התיאורים
כאשר אהבנו.
רביעית,
התפכחנו
מתמימותנו: השנה
נאלצנו לקרוא
בעיון טקסטים
רבים, פרי עטם
של מורים
ועיתונאים,
חוקרים ומלומדים,
דוקטורים
ופרופסורים,
חלקם בכתבי עת
מכובדים על
גבי נייר
כרומו, והנה
מצאנו בהם גם
הרבה קש
וגבבה.
אבל כנראה
יש בנו ממידת
המזוכיזם, שאם
לא כן מדוע
אנו נהנים מזה
הנאה גדולה כל
כך?
אמציה,
מורנו היקר,
בשנת
הלימודים
הזאת פרצה מלחמת
שלום המפרץ
והפרידה בינינו
בחופשת סמסטר
שאין לה סוף,
אבל למרות הכול
הספקנו ללמוד
הרבה, כי
שיעוריך היו
סולת כולם,
ובלי פסולת. היית
מורה לא רע
כלל וכלל וכלל
וכלל.
על יחסך
הלבבי
והאנושי, על
שיעוריך
המעניינים, על
מאמציך ללמד
אותנו גם
בימים קשים של
כתף נקועה, על
מתכון
החצילים, על השירה
בציבור - על כל
אלה אנו מודים
לך מקרב לב!
קיץ
1991