דבריה של אילנה טוקטלי באירוע בבר-אילן (17 במרס 2005).

פרופסור אמציה היקר,

את הביטוי בן הכלאיים הזה, פרופסור אמציה היקר, הצלחתי להעלות בידי סוף-סוף, לאחר שעות של התלבטות איך אפנה אליך במעמד חגיגי רשמי, לאחר שנים שאנחנו קוראים לך אמציה; הלוא גם כשלמדתי אצלך במחזור ב, בשנות תשמ"ד-תשמ"ה, לא ידענו לך, אנחנו התלמידים, שֵם אחר - למן השיעור השני בשנה א היה ברור משום מה שאתה אמציה; אפילו במזכירות היו אומרים לנו תשאלו את אמציה... על אף הכבוד העצום שהיה בנו לכוח היוצר שבך, ולכוח המורה שבך, ולידענות ולסמכות האדירה שנאצלה ממך בהוראת המקצוע הלא פשוט הזה, ועל אף הקפדנות שלא היססת מלנהוג בנו בשעת הצורך, הצלחת להישאר, באישיותך הנוחה והנלבבת, בהומור שבך, בהווייתך המיוחדת במינה שהיא כאילו פתוחה תמיד, ויש בה, כך הרגשנו בחוש, משהו ממחנה התלמידים תמיד, משהו מאִתנו, ששייך להוויה שלנו - הצלחת להישאר אמציה.

אמציה היקר, בתור מורָה אני מוקירה עוד יותר את מה שאנחנו בתור תלמידים ידענו להוקיר בהתפעלות ובתודה עמוקה: את ההכנה הקפדנית השיטתית המודרגת של השיעורים, ואת הבדיקה הקפדנית המלוּוה בהערות מחכימות שבדקת אתה עצמך את התרגילים הרבים שהטלת עלינו. וכל זמן ההוראה המעולה שלך חזרת ואמרת לנו שלימוד העריכה הוא מן הדברים שאין להם שיעור ואין להם סוף - לומדים אותה כל החיים. מי שעוסק בעריכת המקור, בעריכת התרגום או בתרגום, יודע כמה צדקת. אשרינו שאת היסודות המוצקים הנדרשים להשתלמות הארוכה הזאת זכינו לקנות לנו ממורה כמוך.

בשם המחלקה ומוריה ועובדיה הוטל עליי לאחל לך הצלחה בהמשך הדרך, ולהגיש לך בתודה שי צנוע.