דבריה של עתליה זילבר באירוע בבר-אילן, 17 במרס 2005

אמציה הוא עורך מעולה ומתרגם מחונן – את זאת יודעים כולם. אך לא רבים יודעים שאמציה הוא גם מורה נפלא, מורה לחיים, מורה שהפגישה אתו משנה את מסלול חייך.

לכל אחד מאתנו יש סיפורי אמציה. הפעם הראשונה שבה הבנתי שמדובר במורה מיוחד במינו היתה כשניגשתי אל אמציה אחרי השיעור ושאלתי אותו שאלה בעניין תרגום של ביטוי כלשהו מאנגלית לעברית. הוא ענה לי מה שענה, ולמחרת מצאתי בתיבת הדואר מכתב שלוח בדואר אקספרס (מסירה מיוחדת), ממוען אל הגברת עתליה זילבר, מאת אמציה פורת. המכתב פתח במלים אלה: "כשישבתי במכונית בדרך לשוב לירושלים עיינתי בשאלתך ושבתי וראיתי שאולי לא דַקתי." ואחרי כן באו שני עמודים של דיון מפורט בביטוי, עם שפע של דוגמאות וציטטות מן המקורות. במכתב הזה ובתוכנו היה הכול: ההתלהבות והמסירות של אמציה, רוחב הדעת, היסודיות וחדות ההבחנה בגוונים ובני גוונים של משמעות והטעמה, וגם הקשר הבלתי אמצעי בינו ובין תלמידיו, החביבות והחום האנושי.

בכל אלה קנה אמציה את לבנו, והדביק אותנו באידיאליזם שלו ובתחושת השליחות שפיעמה בו. בהשראתו התחלנו לראות במקצוע העריכה והתרגום לא מקצוע סתם, אלא עבודת קודש, תרומה לתרבות העברית ולשפה העברית. הוא פתח לפנינו את המקורות, את המקרא והמשנה והתפילות ורש"י, ובכוח הכריזמה שבו נטע בנו את אהבת השפה העברית. הוא פקח את אוזנינו לשמוע את הניגון של השפה ולימדנו להקשיב למלים ולמשפטים, לקצב שלהם ולנעימתם.

אמציה הוא אמנם איש האסכולה הנורמטיבית, אך הוא לא היה מורה דוגמטי ומחמיר; על כל שיעוריו היתה משוך חוט של חן והומור. אין לנו הקלטות של שיעורי אמציה, איש לא צילם אותם, וחבל, אבל נשארו לנו העבודות והתרגילים שבדק. תענוג היה לקבל את עבודות העריכה מתוקנות בכתב ידו המיוחד של אמציה, באותיות הגדולות המרובעות. לא רק דיונים מפורטים בענייני לשון מצאנו בהם, אלא גם משלים וציורים ונזיפות מצחיקות. כל תלמידיו בוודאי מכירים את הסימנים. למשל, אם עשית טעות בדבר שאמציה לימדו וחזר ולימדו פעמים רבות, היית מוצא ליד הטעות ציור של פרצוף מחייך, ועל ידו הכתובת "פרנסה לכל ימי חיי". ואם עשית טעות גדולה ממש, היית מוצא לידה מילה אחת: "פויה" (מנוקדת, עם סימן קריאה). אבל אם עשית עבודה יפה ממש, היית מקבל את שבח השבחים, שאין אחריו עוד: "לא רע בכלל".

אמציה גילה בנו כשרונות שלא ידענו על קיומם, וטיפח אותם כשהיו מהוססים, ועודד, והדריך, ועזר כשהיינו חסרי ביטחון – אבל גם ידע להרפות, ונתן לנו לעמוד ברשות עצמנו וללכת בדרכנו, וכמו לחש לנו, עכשיו תשכחו אותי, תשכחו שאני קיים.

לא רק תרגום ועריכה למדנו מאמציה, אלא גם דרך ארץ, להיות בן אדם – לכבד את הכותב ואת דבריו הנמסרים לנו לעריכה, לשמור על חוש מידה, לדעת לא רק מתי לערוך, אלא גם מתי לא להתערב ומתי לחדול. ובעיקר הוא לימד אותנו מוסר עבודה, לכבד את העבודה - להקפיד על דיוקם של מלים ומשפטים, לא לזלזל ולא להתרשל, לשאול ולברר, לחקור ולבדוק, ולא לנוח ולא לשקוט עד שנמצא את המשמעות המדויקת ואת התרגום המדויק.

מורשתו של אמציה חיה וקיימת, לא רק במשפטים השגורים בפינו, "אמציה היה אומר ש..." ו"הוא תלמיד של אמציה", אלא גם בעבודתם של תלמידיו הרבים, שעורכים ומתרגמים וכותבים ומלמדים.

אז תודה לך אמציה, על כל מה שעשית ותרמת - להעשרת חיינו, תלמידיך, ולהעשרת התרבות העברית והשפה העברית. אף על פי שפרק ההוראה בחייך מסתיים עתה, בשבילנו תישאר תמיד המורה.