אמציה פורת

 

מדוע בא אדוני המלך אל עבדו

 

דברי תשובה למברכים באירוע באולם על שם קלייב ואנטוני בק באוניברסיטת בר-אילן, ביום ו באדר ב תשס"ה (17 במרס 2005), עם פרישתי מהוראת העריכה

(נדפסו ב"עוד ינובון", עלון גמלאי הסגל האקדמי הבכיר של אוניברסיטת בר אילן, גיליון 5, תשרי תשס"ח [2007])

 

מוריי ורבותיי, תלמידות ותלמידים יקרים

אני מודה לך, פרופ' מיכאל סוקולוף, ראש המחלקה ללשון עברית וללשונות שמיות, על ברכותיך, ולךְ, פרופ' מאיה פרוכטמן, על ברכותייך ודברייך הטובים, ולך, ד"ר ניסן נצר, שותף לדרך, על דברים כלבבי. אני מודה לאישים האורחים הנכבדים שאני מתכבד בנוכחותם כאן היום, ועוד אגע בהמשך דבריי בשייכותם החשובה לכאן. ואני מודה לכם התלמידים הדוברים – חיה אלחייני, יוסי אבנר, סמדר מילוא, עתליה זילבר, אלון אֶשפּר, יחיאל קמחי, רינה נוי ברוך, ואילנה טוקטלי - שדבריכם העירו בי התרגשות אמתית. כשקיבלה תלמידתנו עתליה זילבר לפני שנים אחדות את פרס שר החינוך והתרבות לתרגום – ואולי זו הזדמנות לברך אותה גם על זכייתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת תשס"ד (2004) – הציגה אותי שם לפני מי שהציגה; גברת אחת שעמדה בצד ושמעה, הניחה יד על לחייהּ ואמרה: 'אוּי [בשוּרוּק], ואני ראיתי [לנגדי] איש עם תלתלים שחורים!' צר היה לי לאכזב אותה. אבל הערב הזה הצלחתם אתם להפריח בי תלתלים שחורים – לא שרואים אותם, חוששני שלזה קצת מאוחר, אבל כך אני מרגיש. ברוכים תהיו לי. ייסרתם אותי כולכם היום בברכות ובשבחים ובגוזמאות, אבל ייסורים כאלה אפשר, כמדומני, לקבל באהבה.

מורי ורבי הפרופסור אהרן מירסקי, זכרונו לברכה, מראה במאמרו 'בלשון אומרו', בין שאר דברים יפים, גם אחת מדרכיו של רש"י בפירושיו, וזו לשונו: 'במקום שהכתוב אומר דבר בלשון אומרו, כלומר בלשון מדבר בעדו, כשבא [רש"י] לפרש את המקרא הייתה לו שיטת דיבור זה לסגנון. כגון בפרשת חטאו של אדם בבראשית [...] כתוב: ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה? וכשבא רש"י לפרש את משמע השאלה [...] כתבהּ [...] בלשון מדבר בעדו. שכך פירש: מאין לך לדעת מה בוֹשֶת יש בעומד ערום? ולא כתב רש"י כגון כך: שאלוֹ הקב"ה מאין לו לדעת וכו'. שהכוונה בכלל הדיבור; וכשהכוונה אמורה בלשון שהדיבור אמוּר, קל לו ללומד לחברם זה לזה. ודברי רש"י עושים אותם לדבר אחד.' עד כאן דברי מירסקי. כלומר רש"י, המפרש והמורה, ממשיך את דברי הקב"ה בלשון אומרם, בדיבור ישיר, על פי כוונתם באותה פנייה אל אדם. ומובאות במאמר עוד דוגמאות יפות להמשך כזה של דברי האומרים, גם מפירושו של רש"י לתלמוד. שוב כלשונו של מירסקי שם: 'ויפה דרך זו לגמרא, בייחוד שיש בה טענות של צדדים, ואת פירוש הטענה אומר רש"י בלשון השלמה לטענה האמורה בגמרא. הרי זה כאילו הטוען אומר גם מה שכתב רש"י. כגון במסכת בבא מציעא, בעניין שניים אוחזים בטלית [זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה]. מפרש התלמוד את דברי המשנה ואומר: מאי [מה משמיענו] מצאתיה, ראיתיה. ופירש רש"י: ראיתיה קודם שהגבהת [שהרמת] אותה. הרי פירושו של רש"י קודם שהגבהת אותה מחובר עם טענת ראיתיה לטענה אחת.' דברי מירסקי [בספרו סגנון עברי, ירושלים תשנ"ט (יצא בהפקת מוסד ביאליק), עמ' 122-120; זו מהדורה מורחבת של הספר הפיסוק של הסגנון העברי, ירושלים תשל"ח].

אנחנו רואים אפוא שאמצעי דרמתי טבעי ופשוט, המשך המונולוג והדיאלוג, בא כאן לעזרת הפרשנות וההוראה. נשער לנו בדמיוננו אֵם או אב שקוראים סיפור לילד, ונניח שבסיפור האריה אומר בכעס לפיל העומד על דרכו וחוסם אותה: 'אתה לא יודע שאני מלך החיות?' ואז האם הקוראת, כאילו אינסטינקטיבית, ממילא וכמעט שלא מדעת, כשהיא מתעכבת להסביר את דבריו של האריה, היא ממשיכה את דבריו שלו ואומרת: 'חצוף שכמוך, איך אתה מעז להפריע לי לעבור, אתה לא יודע שאני מלך החיות?' וכשהיא קוראת את הסיפור בפעם הבאה, כי ילדים קטנים אוהבים לשמוע את הסיפור שוב ושוב, אם היא שוכחת לומר את הדברים האלה, שאינם כתובים בסיפור, הזאטוטה או הזאטוט עצמם מזכירים לה ואומרים: 'חצוף...' אם נשאל איך זה האֵם הזאת יודעת לעשות זאת בלי לתת את דעתה על דרכו של רש"י, ויש לומר שאולי הדרך היא הפוכה, אפשר שההורֶה שברש"י, האב והאם שבו, הצד האבהי והאימהי שבו, קָדמו למורה שבו, ועל כל פנים הם פועלים ומעורבים בו, וגם מכאן כישרונו הפדגוגי הגדול בדרכו הפרשנית, בזמן שהוא נוהג בנו כאילו אנו ילדיו. אולי לכן הדרך הזאת טבעית כל כך ומובנת מאליה, והיא נקלטת בנו בקלות ובנוחות כה רבה, עד שאין אנו משגיחים בה כלל, איננו רואים שאכן יש כאן שיטה וסגנון, והיה צריך לבוא מירסקי ולפקוח את עינינו לראות את הדברים, להעלות אותם אל התודעה שלנו. אם תרשו למורה שבי עוד הבלחה אחת, אומַר שאנחנו העורכים כדאי שתהיה גם הדרך הזאת מזומנת לנו באמתחתנו לעת מצוא. מניסיוני אני יודע, ומן הסתם לא מעטים מכם כבר יודעים מניסיונכם שלכם, שדברים שאנחנו יודעים, מזדמן לנו להשתמש בהם.

ולמה אני אומר את כל זה כאן? כשעלה הרעיון לארגן את הערב הזה, שאלו אותי אם אני מסכים. כשהגיעו בַפּירוט המשוער של התוכנית לסעיף שבו אני עצמי צריך לומר משהו, אמרתי לעצמי, מה החוכמה? במקום לשבת בשקט וליהנות מערב של פינוק, מברכותיהם ודבריהם של אחרים, אצטרך גם אני עצמי להוגיע את מוחי ולחבוט את ראשי מה לומר! אבל כידוע לכם לא אני קבעתי את מנהגו של עולם, ולאחר רגע קל של פיק ברכיים וחלחלת מותניים, אמרתי לעצמי, דייהּ לצרה בשעתה, יהיה נחמד לשוב ולהתראות אתכם התלמידים, בני כל המחזורים.   

וכאן אני מגיע לסיפור ההיחלצות שלי מן הקושי מה לומר, ולצורך זה אני רוצה לקחת אתכם אתי למסע פסיכולוגי. לכשתרצו, אלה דברים על עורך אחד, עורך סמוי, עורך טמיר ונעלם, שיושב בכל אחד מאתנו באשר הוא אדם; כלומר לא באשר הוא עורך ותיק או מורה לעריכה או תלמיד עריכה דווקא, אלא באשר הוא אדם – והעורך הזה הוא תת ההכרה שלנו, או הלא מודע, או כל שם שקוראים היום לזה שמארגן לנו דברים שלא מדעת, עד שהם עולים מן החביון והנבכים אל ההכרה, ונגלים בעיבוד ובארגון חדש.

לפעמים אנחנו קמים בבוקר ונצמדת אלינו איזו מנגינת שיר או יצירה מוסיקלית אחרת, והיא מתנגנת ומתפזמת בנו כל היום ואי אפשר להיפטר ממנה. לפעמים אין זו מנגינה דווקא, אלא המילים של שיר או כל כתוב אחר. והנה, במשך ימים אחדים לאחר אותה שיחה בדבר תוכנית הערב הזה, נתקע לי בראשי וחזר ועלה הכתוב הזה: 'מדוע בא אדוני המלך אל עבדו' – 'מדוע בא אדוני המלך אל עבדו' – שוב ושוב; בתחילה כמעט לא השגחתי בזה – וכי אנחנו חסרים דברים משונים שמתרוצצים בראשינו בלי הרף? עד שהתחלתי לתהות: זה מה טיבו? זכרתי שאלה מילותיו של אֲרַוְנָה היבוסי לדוד המלך, ופתחתי את ספר שמואל ב פרק כד כדי להיטיב לזכור. ולהזכירנו כולנו: מסוּפר שם על מגפה שהייתה בעם, ודוד מבקש לעצור אותה, ואז נשלח אליו גד הנביא, ונאמר שם: 'ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארַונה היבסי. ויעל דוד כדבר גד כאשר צוה ה'. וישקף ארַונה וירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו, ויצא ארַונה וישתחוּ למלך אפָּיו ארצה. ויאמר ארַונה מדוע בא אדני המלך אל עבדו, ויאמר דוד לקנות מעמך את הגרן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל העם.' עד כאן. וכשעיינתי בדברים האלה עכשיו נזכרתי שכבר התעניינתי בפסוק הזה פעם אחת לפני שנים, כשניסיתי לעמוד על טיבה של השאלה 'מדוע' – האם היא יכולה לשמש גם כדי לשאול על התכלית, כמו שאומרים על מילת לָמָה? ואכן, לפי תשובתו של דוד, אפשר: על השאלה 'מדוע בא אדוני המלך אל עבדו?' הוא משיב ואומר: 'לקנות מעמך את הגרן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל העם.' שימו לב לצמצום הספרותי המופתי הזה, כל העניין במשפט קצר אחד, ובו משתלשלת תכלית מתכלית: לקנות [=כדי לקנות] מעמך את הגורן, לבנות [=כדי לבנות] מזבח, ותעצר המגפה - גם הוי"ו הזאת יש בה צד של תכלית, ומשתמע ממנה גם כדי שתיעצר המגפה; ועוד זכרתי שעיינתי אז מה אומרים המפרשים על זה, ומצאתי במצודת דוד: על הדיבור המתחיל 'מדוע בא' אומר מצודת דוד: 'כאומר היה לך לשלוח אחרַי לבוא אליך.' כלומר לפי קריאה זו של בעל המצודה, ארַונה תוהה על עצם הדבר שהמלך טרח ובא אליו. דוד אמנם משיב לו על התכלית, אם מפני שכך היא בעיניו כוונת השאלה, ואם מפני שדוחקת לו השעה, אין לו פנאי לגינוני נימוסים, מי בא אל מי, אבל ארַונה, לפי הפירוש הזה, מתכוון לדבר אחר: מדוע טרחת ובאת, יכולת לשלוח לקרוא לי אליך. אבל הפעם הזאת, כשקראתי את הדברים שוב, ראיתי דבר שלא ראיתי אז – או ליתר דיוק: מתברר עכשיו שראיתי אותו גם אז, אבל עיניי לראשי לא גילו, והוא נשאר בחביונו, ורק עכשיו עלה אל התודעה; ראיתי שבעל מצודת דוד משתמש גם הוא בפירושו בשיטה זו של המשך דבריו של האומר בלשון אומרם: 'מדוע בא אדני המלך אל עבדו – היה לך לשלוח אחרי לבוא אליך.' אמנם הוא מקדים ואומר 'כאומר היה לך' וכו', אבל השיטה היא אותה שיטה. אין צריך לומר שנזכרתי מיד במאמר של מירסקי. 

ובבת אחת ידעתי מה התלבש לי בשאלה 'מדוע בא אדוני המלך אל עבדו'; מה התדפק לעלות ועלה. אולי אתם זוכרים שבכל מחזור סיפרתי איך קמו ונהיו לימודי העריכה, שבא אליי הפרופסור מירסקי, סמוך לחג הפסח תשמ"ב (1982), וסיפר לי שהוא הצליח סוף סוף למצוא אוזן קשבת באוניברסיטת בר-אילן לעניין פתיחת תוכנית של לימודי עריכה. קודם שהתמסר מירסקי כליל למחקר ולהוראה, היה גם הוא עורך, אחד העורכים הגדולים במוסד ביאליק, וערך שם מפעלים נכבדים, כמו כרך ד של האנציקלופדיה המקראית, ופירוש אלבק למשנה. ענייני העריכה והצורך בה היו אפוא קרובים ללבו ונהירים לו. לכן ניסה שנים רבות לשדל אוניברסיטאות לפתוח לימודי עריכה, ונענה בשלילה מהולה בשמץ זלזול. באוניברסיטה העברית בירושלים אף אמרו לו 'אנחנו לא בֶּרליץ' – ללמדנו כמה הבינו בטיבו של המקצוע. שנים אחדות לאחר שמצא לבסוף אוזן קשבת באוניברסיטת בר-אילן, ונפתחו לימודי העריכה בה, ויצא שמם ושם תלמידיהם בחוגי מו"לות ושאר נצרכים למקצוע, מיהרה האוניברסיטה העברית לפתוח לימודי עריכה משלה. ובשנת הלימודים תשנ"ז (1997-1996) נפתחו לימודי עריכה גם באוניברסיטת תל-אביב, ובשנות תשס"ג-תשס"ד (2004-2002) היה מחזור אחד של לימודי עריכה באוניברסיטת הנגב בבאר שבע. לימודי עריכה יש גם במכללות, כמו בבית ברל ובמכללת עלמא. ידוע לי גם על השתלמויות בעריכה שאורגנו במקומות עבודה, ביוזמתם ובהנחייתם של עובדת או עובד שהיו תלמידינו. אני רואה בכל אלה הצלחה שיש לכם כולכם חלק בה. איך אמר טל ברודי? 'אנחנו על המפה!' חבל שבגלל קשיי התקציב עתידם של לימודי התעודה בעריכה, ולימודי התעודה בכלל, אצלנו ובמקומות אחרים, לא ברור. נקווה לטוב.  

סיפרתי לכם אפוא שבא אליי הפרופ' מירסקי, וביקש ממני שאתן את שיעורי העריכה עצמם, וסביב השיעורים האלה תיבנה תוכנית של לימודי השלמה. אבל רק עכשיו השמיע פי לאוזניי את מה שאני מספר, מה פירוש 'בא אליי'; נזכרתי בבהירות רבה, מה שזכרתי שנים אחדות ומשום מה דהה בי הזיכרון הזה, נזכרתי בבהירות עד כדי כך שאני שומע את קולו ואת ההתנגנות של דבריו, שהוא טלפן ואמר שיש לו דבר אליי, וביקש להיכנס אליי. אמרתי לו למה זה תיכנס אתה אליי, אני אכּנס אליך – גרתי במרחק עשר דקות הליכה מביתו, והיה ברור לי שמכל בחינה מידת הנימוס היא שאני אכּנס אליו. והוא התעקש ואמר: 'לא, אם נוח לך, נוח לי להיכנס אליך.' (שימו לב לשני השימושים השונים בביטוי  'נוח לך' – הראשון כפשוטו בפינו היום, והשני כמשמעו בלשון חכמים, זה שבימינו, בפיה של לימוֹר – בגילומה של אורנה בנאי - הוא נהיה 'יותר עדיף'...) משום מה ראה צורך, עכשיו שיש לו אליי דבר נכבד כל כך בעיניו, להיכנס אליי ולא להטריח אותי אליו – זו הייתה מידתו. אמרתי לו בבקשה, לכבוד הוא לי. כך אפוא מכונסים כל אלה באותו פסוק שהזדמזם לי בראשי, 'מדוע בא אדוני המלך אל עבדו', וכך הם נגללים ויוצאים ממנו. ובתוך כך אנחנו גם רואים איך המפעל הזה של לימודי העריכה בארץ נגלל ויוצא מחזונו והשתדלותו של הפרופסור אהרן מירסקי, האיש המופלא הזה, בעל פרס ישראל לחקר הספרות העברית, תלמיד חכם, משורר, ואמן הלשון העברית. 

למען האמת, חששתי אז לקבל עליי את המשימה הנכבדה הזאת, ובייחוד שהייתי עסוק כל כך בעריכה ובתרגום במקום עבודתי, בבית ההוצאה עם עובד. אמרתי שאני צריך לעיין בדבר. בסופו של דבר הוסכם שיהיה מחזור אחד לניסיון, ולפי זה נראה מה יהיה ההמשך. אני מכיר טובה לתלמידי המחזור הראשון, שהיו קשובים ורציניים ונחמדים כל כך, שהם אשמים לא פחות ממני בעצם הדבר שעשרים ושתיים שנה - עשרים מחזורים של שנתיים ועוד שנה ב אחת - המשכתי בהוראת עריכת המקור ועריכת התרגום באוניברסיטת בר-אילן, והם הסירו רבים מספקותיי וחיזקו את ידיי בעבודה הלא קלה הזאת, הכרוכה גם בבדיקת עבודות כה רבות, ומהם שאבתי את האומץ להמשיך בה ולשכלל אותה.

זה המקום להודות לאנשים שאצלם מצא הפרופסור מירסקי אוזן קשבת אז, באוניברסיטת בר-אילן, ועם הפרופ' מירסקי עצמו היו גם הם, יבל"א, חברי הוועדה הראשונה ללימודי העריכה, שהרגשתי שכולם ידידים שוחרים טוב לתוכנית: לפרופסור מנחם כהן, המוּכר לכּול היום כמהדיר והעורך המדעי של המפעל המונומנטלי מקראות גדולות הכתר, והוא היה אז דיקן הפקולטה למדעי היהדות, וסייע הרבה לתוכנית; לפרופסור מנחם צבי קדרי, שהיה אז ראש המחלקה ללשון עברית וללשונות שמיות, וליווה את התוכנית ואותי כל השנים באהדה רבה, ופעל הרבה לטובתנו; לפרופסור יהודה פרידלנדר, מן המחלקה לספרות עם ישראל – ואחרון חביב וחשוב, למר יצחק קרנר, מנהל הפקולטה, חסיד נלהב ותומך נאמן שליווה אותנו בהשתדלות מיוחדת, והיה טוב להרגיש שהוא נמנה עם אוהבינו.

ידוע לי שיש בכם שעובדים בעריכה במו"לות ולמו"לות, בעיתונות, בעריכת פרסומים של מוסדות ומשרדים, בעריכת חיבורים של תלמידי תואר שני ושלישי באוניברסיטאות, ועוד. יש שהוסיפו ללמוד באוניברסיטאות, ואף התמסרו לקריירה אקדמית, כמו ד"ר רלה קושלבסקי, תלמידת המחזור הראשון. יש בכם שמשתמשים בלימודם זה בהוראת הלשון העברית בבתי ספר, ובכתיבה משלכם, ובשאר אופנים. ויש בכם אף שעוסקים בהוראת עריכה, כמו אילנה טוקטלי, עובדת מוסד ביאליק, שהִפליאה ללמד פה אצלנו כעשר שנים התקנה והבאה לדפוס, ומשנת הלימודים תשס"ג (2003-2002), לאחר שצומצמה הוראתי בגזֵרת האוניברסיטה גם על כל מורה מן החוץ מבן שבעים ומעלה, החליפה אותי בהצלחה רבה בהוראת עריכה בשנה א, והשנה, לאחר שפרשתי ממנה כליל, היא מחליפה אותי גם בהוראת עריכה בשנה ב; ועתליה זילבר, עובדת הוצאת עם עובד, שמלמדת עריכה במכללת עלמא; ומאירה טורצקי, עורכת עצמאית, שלימדה עריכה באוניברסיטת הנגב בבאר שבע. יש בכם ששומרים קשר אתי כל השנים, והדיון שבינינו מוסיף להיות פורה ומפרה גם לי, וכמה לקחים שעלו מהתחדדות זו שלנו זה בזה שילבתי בשיעוריי במחזורים חדשים.

אני מבקש להודות לחיה אלחייני, תלמידתנו מַנחת הערב הזה, ולד"ר זֹהר לִבנת, על כל העמל והטורח בארגון הערב הזה, להן ולכל מי שטרח אתן. עוד אני מודה לעמיתיי המרצים, מורי המחלקה, על היחס החברי הנעים תמיד. תודה מיוחדת אני מבקש להביע לגב' מרים שוורץ ולגב' תקוה כחלון, המזכירות המסורות של המחלקה, שעזרו לי תמיד בנכונות ובמאור פנים.

איך נגמר הסיפור על האריה והפיל אתם יודעים? גם אני לא, אבל אני יודע איך הוא נגמר בבדיחה: לאחר ששאל האריה פעמים אחדות בהתגרות גוברת: 'אתה לא יודע שאני מלך החיות?' תפס אותו הפיל בחדק, הניף אותו אל על, והטיח אותו בקרקע. התגלגל האריה גלגולים אחדים וננער וקם על רגליו נרעש ונפחד ואמר: 'טוב טוב טוב – אסור לשאול שאלות?' עד כאן בבדיחה. במציאוּת, וביתר כובד ראש, תרשוּ עוד התפרעות אחת למורה שבי: אני מבקש לומר שאסור לפחד מִפּילים מדומים; מוּתר ומוּתר לשאול שאלות, ולא עוד אלא שחובה היא על עורך ומתרגם לשאול שאלות – מאה שאלות לפני הפרסום ולא ביזיון אחד לאחריו. השאלה היא מיסודות כל דעת ותוספת דעת, ואי אפשר בלעדיה לכל עבודה טובה ואחראית. אלה דברים שכבר אמרנו אותם לא אחת בשיעורינו, אבל בשל חשיבותם רציתי לומר אותם עכשיו עוד פעם אחת. 

ויורשה לי לסיים בנעימה אישית: בכל עיסוקיי בעריכה ובתרגום, בכתיבה ובהוראה, אני שואל את עצמי – מתוך קנייה בשינוי מדברים שאמר הסופר האנגלי תומס הרדי, בספרו "הרחק מהמון מתהולל", שהיה לי הכבוד והעונג והקושי לתרגם אותו – אני שואל את עצמי איך פועלים שההישענות על פועל רוחם של ראשונים לא תיראה לקורא בן זמננו מיוּשנת ומיוסדת על טעות, ולא תעיר התנגדות לו, ובוודאי לא צורך לנתץ ולהחריב אותו; איך פועלים שרוח הבונים הראשונים תפַעם גם את הקורא בן זמננו; איך פועלים שהקורא הזה יראה את הלשון העברית ויהגה בה מתוך נחת מן הרציפות שבה, מתוך הכרת טובה וגאווה על תמידותו של הרעיון שצבר וערם אותה כל השנים, עם כל חידושה והתחדשותה, והביאה עד כאן. מעצם ראיית הדבר הזה משתווה תפארת לתרבות העברית.

תודה רבה.