דברי אלון אשפר בסוף סמסטר א של שנה א ולרגל יום הולדתי (שנודע לתלמידים) 26 פברואר 2001

ברכה ערוכה כהלכה

נַגִיש-נא זֵר של איחולים

לִנְסיך ניסוחַ, מַג-מילים,

שֶמוּל מְלָלָיו המעולים

הֲרי דבָרֵינו מְשוּלים

לִשְפַת עִילְגִים, אִמְרות כְּסילים,

לִלְשון זְנָבָם של שועלים,

לְקִרְקוּרֵי תרנגולים,

לְפִטְפוּטָם שֶל עולָלים.

פתאום נִמצֵאנו מגַלִּים

שֶבְתוך אינסוף הַמִּלְמוּלים

וְהַכְּתָבִים הַמְּבוּלְבָּלים

פָּלַטְנו שֶפַע די מַכְלים

של "כְּשֶ" שָגוּי, וּ"פְלִיח" אָלִים,

סִבְכֵי משפט מפוּתלים,

גם לא עקפנו מִּכשולים

בַּשיבּוּשים הרגילים.

על כן אנחנו עֲמֵלים,

חֲפויי-ראש וַאֲבֵלים,

לִזכּור ניבים וּמְשלים,

וּלְשַנֵּן את הַכְּללים

מֵהַסְּפרים הכְּחוּלים

(שֶשְמם רומֵז לְהילולים

אבל, אבוי לַתִּסכולים,

בַּטֶּפַח שֶהֵם מְגַלּים

אפילו צדיקים גדולים,

נשים צנועות, בְּנֵי-תוֹם בְּתוּלים

לא ימְצְאו שום פיגולים).

אנחנו גם מתפללים

לְטקסט בְּמִרְוָוחים כְּפוּלים,

כי רַב לנו מֵתִרְגולים

לִכתוב בִּכְּתב של נְמָלים

בְּרֶווח דל שֶבַּדָּלים

בין צמד משפטים פְּסולים.

(יכולתי כך עוד להשלים

מחֲרוזת עם סִיומֶת "-לִים",

עד שיַשְחִירוּ הַצְלָלִים,

אך אץ אני לְבִּישולים

של מעדן מֵחצילים…).

אך כשה"סְעָרה" תִּשְכַּך,

וּכשימות הפטריארך,

וּכשהַנֶשר שוב יוּשלַך

לתוך קִנוֹ בְּלֵב הכְּרַך,

ואנו נעמוד מוּל סְבַך

של שיבושי לְשון תנ"ך –

אזי אנחנו לא נשכַּח

את השיעור הכֹּה מוּצלַח

אשר המחיש לנו כָּל כַּך

את הַבָּסיס עליו מוּנַח

תמליל בָּרור ומנוּסַח,

עָרוּך היטבומשוּבַּח -

סדנת אמציה יְבוֹרַךְ!

מתלמידי עריכה שנה א', 2001

דברי אלון אשפר בסוף שנה ב' ללימודי העריכה

לאמציה פורת –

נאמר עליו על משה, שבשעה שעלה למרום מְצאוֹ להקב"ה שהיה קושר כְּתָרים לאותיות.

אנחנו, שבאנו לכאן ללמוד עריכה, זכינו ומצאנו אותְך קושר אותיות, ומילים, ומשפטים לִכתָרים – כתרים של עברית.

למדנו כּמה הרבֵּה פיךָ וּלשונךָ שווים

ראינו איך עִם המקרא והמשנה תִנִיתָ אֳהָבים

שמענו את העברית מפיךָ כְּכִנורות ועוּגבים

הֵפקת לנו מרגליות מִפֶּה מלֵא ניבים

כָל טקסט עָקוֹב הפכתָ לְמישור ביטויים עֲרֵבים

משפטים בְּאוּשים שִניתָ וַתַעַש ענבים.

וכל זאת בְנחת רוח ובהומור של שובבים

את השיעור היטב תִבלתָ בְסִפּוּרים-רְטָבים

קָטָנֵנו עוד דקה ומותנֶיךָ כה עָבים

אך הֵצבתָ לנו יַעַד שֶאֵליו אנו אוֹבים

ויצקתָ בנו יֶדַע שעִמו אנו מקווים

להגיע לַמקום שאתה וּשפתךָ ניצבים

וכדי שתדע עד כמה אנו לך חָבים

מצורף פה שי קטן שכל שלעיל בו משולבים

דבריו של אלון אשפר באירוע בבר אילן, 17 במרס 2005

לאמציה, עם פרישתו מהוראת העריכה

כבוד הוא לי לשאת שבחים

לפני אוּלם מלא אורחים

שוחרי עברית, כותבים, עורכים,

ושאר סוגים של נוכחים,

שהתכנסו, שֶבֶת אחים,

לכבוד נְסיך הניסוחים,

שוּשן לשון בין החוחים,

אילן מילון בינות שרכים.

היום כולנו זאת יודעים,

אך כשהיינו תלמידים,

עוּלֵי עברית, קצת אבודים,

עם עפרונות מחודדים

כותבים בִּכתב של גמדים

בַּמִרווחים הרדודים,

מאוד היינו מוטרדים:

"לַזה אנחנו מוּעדים?"

זכורני איך, לפני כולם,

ניצבתי במבט נכלם,

מול טקסט, שלי נראה מושלם.

חשבתי אז: "הן לעולם

לא אתקן פה אף חוֹלָם,

או יו"ד, או פסיק, או צִל צִלם..."

דיבר מפי אז נאלם,

כל שידעתי – נעלם.

אמציה אז גבה הֵרים,

הידק ברגים, שימן צירים,

סילק גם כמה גרגרים,

הדגים, כמעט בלי דיבורים:

אין צורך לעקור הרים

כדי ליישר פה הֲדוּרים,

ולבטא דברים סבירים

במשפטים יותר ברורים.

וכך המשיך, כמו בִּלְהטים,

מול תלמידים מהופנטים:

לְשיר כִּתֵּת חָרבוֹת עֵטים,

יישר הוא כֶּרֶך חתחתים,

עשה שפטים במשפטים

שנשפטו כְּלא פשוטים,

הפיק חוכמה מדבר שוטים,

אמרי הגות מפטפוטים.

כמו משַחזר של רָהיטים

ליטש פסוקים לא רהוטים

שייף זיזים מעט בולטים

של עיוותי שפה בוטים.

כמו הטוב בחייטים

תפר שירה מסמרטוטים

וגם גיהץ את הקמטים

של הֵיצגי עברית סחוטים.

כמו מכוון של פסנתרים

ניקה צרימת צלילים זרים,

שילב אקורד של תחבירים

הכניס הרמוניה לִסְפרים.

רַפּא של חרסים קבורים,

הוסיף קטעי כְּתַב חסרים

איחה, תיקן ניבים שבורים

חיבר חלקי פתגם פזורים.

וכך למדנו: עריכה,

כמו כל אותם מיני מלאכה,

אינה רק אוּמנות סבוכה

אלא גם אָמנות ברוכה.

והמתכון להצלחה -

מעט יִרְאָה, הרבה שמחה,

ואם נדרשת הוכחה,

אמציה – היא טמונה בך.

כל אלה הם דברי מליצה,

אותם אומֵר בקריצ-קריצה

עורך-אפרוח, פְּלוּם-נוצה

לְרַב-שכווי עתיר-עֵצה.

פה שׂחוֹק-מילים, שם הלצה,

קצת חריזה לא נחוצה,

אך בין כל אלה מֵציצה

תודה חמה ואמיצה –

לאמציה.